פסק-דין בתיק תא"ק 24908-12-10

1.     המשיב (להלן: " הבנק") הגיש כתב תביעה בסדר דין מקוצר על סך של 386,163 ש"ח כנגד המבקשים (להלן: " הלווים"). הבנק הילווה ללווים סכומים לרכישת זכויות בדירה ברחוב שאול המלך 35 באופקים (להלן: " הדירה"). להבטחת פירעון ההלוואות משכנו הלווים את זכויותיהם בדירה לטובת הבנק. עקב אי עמידת הלווים בתנאי חוזה ההלוואות הוגש שטר המשכון למימוש בתיק הוצאה לפועל והדירה נמכרה במסגרת הליכי כינוס באישור ראש ההוצאה לפועל. התמורה שהתקבלה עבור מכר הדירה שבכינוס לא כיסתה, לטענת הבנק, את מלוא יתרת סכום ההלוואות ולפיכך הוגשה התביעה.

2.     הלווים הגישו בקשת רשות להתגונן ותצהיר לאימות העובדות. בתצהירם הם טוענים כי נקלעו למצב כלכלי קשה בעטיו לא יכלו לעמוד בתשלומי ההלוואות. בסעיף 6 לתצהיר כתבו כי הם כופרים בגובה החוב הנתבע על ידי הבנק, אשר מנצל מעמדו וחוזקו הכלכלי, נמנע מלתת להם הסבר מפורט בדבר החוב ומנסה כעת לגבות מהם כספים וריביות חריגות, אשר אינם מגיעים לו.

דיון והכרעה

3.     הלכה פסוקה היא, כי בבוא בית המשפט להחליט בבקשה למתן רשות להתגונן, הוא אינו בודק את אמיתותן של העובדות הנטענות בתצהיר, אלא יוצא מההנחה, שהאמור בתצהיר אמת. כך ייטה להיעתר לבקשה בכל מקרה בו מגלה התצהיר הגנה אפשרית בפני התביעה, גם אם מדובר בהגנה דחוקה. הלכה ידועה זו ביסס בית המשפט העליון בפסיקות רבות כבע"א 3374/05 אליהו אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (טרם פורסם) וב ע"א 9654/02 חברת האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל פ"ד נט(3), 41. אולם כלל הוא, כי נתבע בסדר דין מקוצר המבקש רשות להתגונן חייב להידרש לפרטי טענות ההגנה שלו ( ע"א 18/66 חפץ נ' אוצר הקבלנים בע"מ, פ"ד כ(3) 265). אין די בקיומה של מחלוקת עובדתית בין הצדדים, כדי להצדיק מתן רשות להתגונן. מטרתו של הליך סדר הדין המקוצר היא למנוע דיון בתובענה אם נהיר, כי אין לנתבע סיכוי להצליח בהגנתו והיא בבחינת "הגנת בדים" (ע"א 3374/05 אליהו אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (טרם פורסם).

4.     אין מחלוקת בין הצדדים כי הלווים נטלו מהבנק הלוואות ואף משכנו את הדירה כבטוחה לקיום ההתחייבויות. אין גם חולק כי הם נקלעו למצב כלכלי קשה בשלו לא עמדו בתנאי הסכמי ההלוואה.

5.     בחקירה הנגדית התברר כי הלווה ביחד עם אחרים הציג מצגי שווא לבנקים אחרים לפיהם כביכול זוג מוכר לזוג שני את דירתו, ששועבדה כבטחון להלוואה שנלקחה מהבנק ובהתאם לכך קיבל במירמה כל זוג מבנק למשכנתאות סך של 400,000 ש"ח תוך משכון הדירה כבטחון לקיום ההתחייבויות על פי מסמכי ההלוואה, כאשר הדירה הושגה במירמה. הלווה ביחד עם האחרים הורשעו במעשי המירמה הנ"ל על ידי כבוד השופטת רחל גרינברג בפסק דין בתיק פלילי 2857/03 מיום 3.9.03. בגזר הדין כתבה כבוד השופטת גרינברג כך:

" מדובר בשני נאשמים בעלי דירות בעיר אופקים כשלכל אחד מהם דירה בה מתגורר הוא ומשפחתו. הנאשמים, בעצה אחת עם אדם בשם בירס, אליו הגיעו, ככל הנראה, כך לדבריהם, מפרסום בעיתון על קבלת סיוע בנושא הלוואות, ועל פי הקשר שקשרו הנאשמים עם מקור אחר החליטו להציג בפני הבנקים מצג שווא לפיו כל זוג מוכר לזוג השני את דירתו והבנקים, שני בנקים נפרדים לצורך הענין, יאפשרו לנאשמים קבלת הלוואות משכנתא על הדירות. כפי שמפרט כתב האישום, "הרעיון" נזקק לתמיכה של מסמכים מרובים, כנהוג במקרים מסוג זה, ולצורך כך הנאשמים יחד עם האחר זייפו מסמכים בעצמם או על ידי האחרים ומכל מקום מסמכים כאלה הגיעו לידי הבנקים. בסופו של דבר קיבלו הנאשמים במירמה משכנתאות, כל אחד בגובה של כ - 400,000 ש"ח. לדברי הנאשמים, הם החלו בהחזרת ההלוואות אך כשהמעשה נחשף חשבונותיהם בבנק עוקלו והם חסרי יכולת פרעון היום..." (ראו מש/1).

6.     במקביל לתיק הפלילי הנ"ל התנהל תיק אזרחי במסגרתו הוגשה תביעה אזרחית כנגד הלווים ואחרים מטעם הבנק הבינלאומי למשכנתאות בע"מ (ת.א. 34481/03), אשר התנהלה בבית משפט השלום בתל אביב וביום 23.5.05 ניתן בתביעה זו פסק דין מאת כבוד השופטת רות רונן לפיו המבקשים חוייבו לשלם לבנק הבינלאומי למשכנתאות בע"מ סך של 408,562 ש"ח בתוספת ריבית בשיעור של 16.7% לשנה.

7.     הלווים בבקשת הרשות להתגונן כלל לא ציינו בתצהירם את השתלשלות העניינים, את הרשעת הלווה בפלילים ואת קביעת פסק הדין של כבוד השופטת רונן. הלווים הסתפקו בטענה לקונית בדבר גובה החוב. יתר על כן, המבקשים מצאו לנכון להעלות בבקשה טענות כנגד הבנק ולפיו הבנק הוא המתנהל תוך הפרה גסה של החוק ומנסה לעשות עושר ולא במשפט, טענות שנראה שאין להן מקום במקרה זה.

8.     צודק הבנק בטענתו כי ללווים אין במקרה זה טענה ראויה וכי כל טענותיהם הן טענות ללא כל אחיזה במציאות ללא פרוט וללא כל ראיה.

9.     אשר לטענתם הראשונה של הלווים, כי הבנק נמנע מלתת להם הסבר לגבי החוב וכי לא ידעו על הנעשה, הרי שבמהלך החקירה הנגדית התברר כי הלווים קיבלו אזהרה בדבר פתיחת תיק ההוצל"פ למימוש שיעבוד זכויותיהם בדירה ובאזהרה נכתב כי יתרת מלוא החוב בהלוואות עמדה על סך של 543,942 ש"ח נכון ליום 2.10.05. הלווים גם קיבלו הודעה על מינוי כונס לדירה לצורך מכירתה והם גם קיבלו זימון להתמחרות למכירת הדירה ואף היו נוכחים במהלך ההתמחרות תוך שהם מסרו לפרוטוקול הדיון שאין באפשרותם לרכוש את הדירה בסכום שהוצע להתמחרות וזכה - סך של 76,000 $ (319,269 ש"ח), הצעה שאושרה על ידי כבוד ראש ההוצאה לפועל. בחקירה המבקשים גם הודו כי קיבלו מכתב התראה על כך שהולכים להגיש נגדם תביעה בגין יתרת החוב. מכאן שללווים היה ידוע מזה זמן רב, לפחות משנת 2005, מהו גובה החוב על פי יתרת ההלוואה ובהמשך ידעו והיו מעורבים במכירת הדירה. לו היו להם טענות ממשיות כנגד גובה החוב, הריבית או המחיר שבו נמכרה הדירה, היו להם הזדמנויות למכביר במהלך 6 השנים שחלפו על מנת לפעול בענין זה. יתר על כן, הלווים שידעו כל העת כי חובם הולך וטופח לא פנו לבנק ולא ניסו להגיע להסדר כלשהו על מנת לעצור את מרוץ הריבית.

10.            אשר לטענתם השנייה של הלווים, כי הבנק מנסה לגבות כספים וריביות חריגות שאינם מגיעים לו, הרי הלווים חתמו על הסכמי הלוואות ובהסכמי ההלוואה נקבע כי במקרה של פיגור בתשלומי ההלוואה, הלווים ישלמו את הסך שבפיגור והריבית עליו וכן ריבית פיגורים בשיעור שהבנק יקבע ושיהיה נהוג אצלו מפעם לפעם על פיגורים והלוואות מסוג ההלוואה. עם הגשת התובענה ריבית הפיגורים היתה בשיעור של 10% כפי שמופיע בנספחים ב1 ו - ב2, אשר צורפו לתביעה, והם תדפיס מספרי הבנק. יוער, כי בהסכמי ההלוואה נקבע כי הלווים הסכימו שספרי הבנק ורישומיו יהיו נאמנים עליהם וישמשו בכל עת הוכחה לכאורה לגבי הכתוב והרשום בהם. הלווים לא הראו בדל של ראיה, אשר תחזק את טענתם, כי הבנק מנסה לגבות מהם כספים וריביות חריגות. לא היה כל פרוט כנדרש של טענה זו ומדובר בטענה שנטענה בעלמא ללא כל פרטים רלוונטיים ולכן היא אינה יכולה לשמש בסיס לקבלת רשות להתגונן.

11.            מכאן שאין מקום במקרה זה לתת רשות להתגונן ואני דוחה את בקשת הרשות להתגונן.

סוף דבר

12.            בקשת הרשות להתגונן נדחית.

13.            הלווים ישלמו לבנק את סכום התביעה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית וכן ריבית פיגורים כקבוע בהסכם וזאת מיום הגשת כתב התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

14.            הלווים ישלמו הוצאות בסך של 4,900 ש"ח וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור של 19,000 ש"ח.

ניתן היום,  ח' אלול תשע"א, 7 ספטמבר 2011, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: